אפשר לומר ששתי תפישות עיקריות הן היוצרות שתי חוויות מציאות בהן חיים רוב האנשים.
האחת מולדת מדת האגו, מה שאני מכנה האדיוזה. זאת האמונה בבועתיות של קיום נבדל מהזולת והסביבה ובהיותנו לבד תמיד ללא עזרה.
השנייה היא תולדה של דת האמת המבוססת על נתינת אמון בכוח חיצוני לנו וקבלת אחדותו הבלתי ניתנת לפיצול של הקיום.
דת האגו, או האדיוזה, מבוססת על הטלת ספק. בעצם הטלת ספק בהכל. גם ביכולתנו להטיל ספק באופן מוחלט ושלם. האדיוט נותן אמון בשיקול דעתו שלו, אך גם זה באופן לא עקבי ולא בטוח. האדיוזה מכחישה את הצורך בביטחון מוחלט ובאותה עת מחפשת את בטחונה בתפישה זאת.
דת האמת, ה'אהבה, מבוססת קודם כל על הרגשת רגשות חיוביים. שלווה ושלום הם העדות לכך שהרעיון שאנו נותנים בו את אמוננו הוא נכון לנו. תחושה טובה של שמחה היא כל ההוכחה עליה נשענות אמיתותיה של דת זאת.
שתיהן דתות במובן של נאמנות לרעיון והגנה על החזקתו בשכל כשלם. שתיהן מערכות חשיבה מושלמות.
שתיהן יוצרות חוויית חיים וערכים המנווטים את התנהגות האדם הדוגל בהן.
האדיוזה מקיימת חוויות של ניצחון והפסד, אכזבה ותקווה, כעס ותיסכול, שנאה וכאב, עצב וגעגועים, חוסר אונים ודומיננטיות, הצלחה וכישלון.
כל הציורים הפנומנולוגיים שמבטאת האדיוזה הם צבע דם מרוח שכן כל מהות האדיוזה היא הכאה עצמית וחבלה בתכלית.
סימן ההיכר של האדיוט הוא סאדו-מאזוכיזם ברמה מנטאלית, התנהגותית ובריאותית.
מישהו הגיב אליי פעם באומרו: "אבל אני מאמין שאנחנו צריכים להכיר את הרע בשביל שיהיה טוב. צריך שיהיה סבל בשביל שנוכל להעריך את האושר"
אף-על-פי שאני מאמין שהכל אחד ומאוחד בנצח נצחים, ברור שסביבי אני פוגש את כל אחיי ואחיותיי שנבראו שווים לי. ואינני מתכחש לייחודם.
אני מאמין אך ורק בטוב של אלוהים. הוא יצר לנו את חופש השכל שלנו להתנסות בחוויות ומשמעויות חיים על פי בחירותינו את אמונותינו.
עבודתנו, יחד איתו, היא עבודת הבריאה.
היופי שהוא חלק בלתי נפרד מאלוהים ומהתגלמותו בנו מבוסס על הבחנה בשוני, על הבדלה בין רבדים וצורות. בין משמעויות שונות.
אני לא מאמין שכאשר מדברים על שמחתו הנצחית של אלוהים הכוונה לאיזה חיוך קפוא. מה שמח בזה?
אני יודע מהי שמחה. שמחתי היא שמחתו של אלוהים ומה שמשמח אותי מלמד אותי על שמחתו של הבורא.
שמחת הבריאה חייבת לנבוע מכיף אדיר, אינסופי, של התנסות נצחית בטריליוני זיליוני מצבי אושר ואהבה המתבטאים בביליוני שפיזליוני קומבינציות אפשריות של רצונות ובריות ויחסים שביניהן.
זאת הסיבה ליכולתנו להבחין בהבדלים שבין חוויות טובות ולא משעמם לנו להרגיש אושר ושלום. משעמם רק באדיוזה שדורשת שאיכשהו נשעשע את עצמנו ונעשה את עצמנו שמחים ומאושרים. "לעשות את עצמנו" זאת בדיוק ההרגשה של הכחשת בורא שקדם לנו ו"עשה" אותנו. ההכרה בו כמקור כל השמחות נותנת משמעות לאושר. משמעות של הגשמה וקדושה ושל השתתפות בעולם. ללא משמעות רגש השמחה נהייה סתם עוד רגש שאפשר לחוות ולא חשוב איך: להתעלל, לקחת סם, לעשות כסף, לגמור, לאכול, להזדיין, להתחתן, לעשות ילדים, למצוא עבודה...
כל הדברים האלה יכולים להיות דברים עמוקים וממלאים ואדירים או דברים שנעשים בהרגשה של "יאללה, נחליק את זה".
הכל תלוי בנקודת המבט. חוויית החיים תלויה לחלוטין בהפעלתנו את שכלנו.
הדת שלי היא חווייה של אהבה מתמדת הנובעת מאמון באלוהים ובאחדות כולנו בו. משמעות תמימותי הינה שלמות מבחירה. בחרתי להשלים עם אלוהים ועם עצמי. בחרתי לקבל הכל כפי שהוא ולברך על כך.
בה'אהבה (האהבה בה' הידיעה) החוויות הן התנסויות רצופות של גוונים שונים של שמחה: שלום, אהבה, מרגוע, שלווה, יצירתיות, השראה, שמחה, אושר, חדווה, לבביות, חושניות, הנאה, עונג, סיפוק, מודעות, בריאה, בריאות, אלוהים, נשמה, רוח, עושר, הגשמה, תועלת, הצלחה, טוב, נחמדות, חמלה, אמונה ואמון, ביטחון, שקט, רוגע, שלמות ועוד ועוד עד אינסוף...
אז לסיכום, נכון שאפשר לחוות את הספקטרום של האגו הנע בין חשדנות לרישעות אבל לא זאת תכלית חיינו ושכלנו.
האינטיליגנציה היא הכלי להנות ממגוון עצום הולך וגדל של הנאות, עונג רוחני מעולם של משמעות הולכת ומזדככת ונוגעת בכל תחום ורגע.
הכל מתחבר. הכל אחד. אמן.
אפשר לומר ששתי תפישות עיקריות הן היוצרות שתי חוויות מציאות בהן חיים רוב האנשים.
האחת מולדת מדת האגו, מה שאני מכנה האדיוזה. זאת האמונה בבועתיות של קיום נבדל מהזולת והסביבה ובהיותנו לבד תמיד ללא עזרה.
השנייה היא תולדה של דת האמת המבוססת על נתינת אמון בכוח חיצוני לנו וקבלת אחדותו הבלתי ניתנת לפיצול של הקיום.
דת האגו, או האדיוזה, מבוססת על הטלת ספק. בעצם הטלת ספק בהכל. גם ביכולתנו להטיל ספק באופן מוחלט ושלם. האדיוט נותן אמון בשיקול דעתו שלו, אך גם זה באופן לא עקבי ולא בטוח. האדיוזה מכחישה את הצורך בביטחון מוחלט ובאותה עת מחפשת את בטחונה בתפישה זאת.
דת האמת, ה'אהבה, מבוססת קודם כל על הרגשת רגשות חיוביים. שלווה ושלום הם העדות לכך שהרעיון שאנו נותנים בו את אמוננו הוא נכון לנו. תחושה טובה של שמחה היא כל ההוכחה עליה נשענות אמיתותיה של דת זאת.
שתיהן דתות במובן של נאמנות לרעיון והגנה על החזקתו בשכל כשלם. שתיהן מערכות חשיבה מושלמות.
שתיהן יוצרות חוויית חיים וערכים המנווטים את התנהגות האדם הדוגל בהן.
האדיוזה מקיימת חוויות של ניצחון והפסד, אכזבה ותקווה, כעס ותיסכול, שנאה וכאב, עצב וגעגועים, חוסר אונים ודומיננטיות, הצלחה וכישלון.
כל הציורים הפנומנולוגיים שמבטאת האדיוזה הם צבע דם מרוח שכן כל מהות האדיוזה היא הכאה עצמית וחבלה בתכלית.
סימן ההיכר של האדיוט הוא סאדו-מאזוכיזם ברמה מנטאלית, התנהגותית ובריאותית.
מישהו הגיב אליי פעם באומרו: "אבל אני מאמין שאנחנו צריכים להכיר את הרע בשביל שיהיה טוב. צריך שיהיה סבל בשביל שנוכל להעריך את האושר"
אף-על-פי שאני מאמין שהכל אחד ומאוחד בנצח נצחים, ברור שסביבי אני פוגש את כל אחיי ואחיותיי שנבראו שווים לי. ואינני מתכחש לייחודם.
אני מאמין אך ורק בטוב של אלוהים. הוא יצר לנו את חופש השכל שלנו להתנסות בחוויות ומשמעויות חיים על פי בחירותינו את אמונותינו.
עבודתנו, יחד איתו, היא עבודת הבריאה.
היופי שהוא חלק בלתי נפרד מאלוהים ומהתגלמותו בנו מבוסס על הבחנה בשוני, על הבדלה בין רבדים וצורות. בין משמעויות שונות.
אני לא מאמין שכאשר מדברים על שמחתו הנצחית של אלוהים הכוונה לאיזה חיוך קפוא. מה שמח בזה?
אני יודע מהי שמחה. שמחתי היא שמחתו של אלוהים ומה שמשמח אותי מלמד אותי על שמחתו של הבורא.
שמחת הבריאה חייבת לנבוע מכיף אדיר, אינסופי, של התנסות נצחית בטריליוני זיליוני מצבי אושר ואהבה המתבטאים בביליוני שפיזליוני קומבינציות אפשריות של רצונות ובריות ויחסים שביניהן.
זאת הסיבה ליכולתנו להבחין בהבדלים שבין חוויות טובות ולא משעמם לנו להרגיש אושר ושלום. משעמם רק באדיוזה שדורשת שאיכשהו נשעשע את עצמנו ונעשה את עצמנו שמחים ומאושרים. "לעשות את עצמנו" זאת בדיוק ההרגשה של הכחשת בורא שקדם לנו ו"עשה" אותנו. ההכרה בו כמקור כל השמחות נותנת משמעות לאושר. משמעות של הגשמה וקדושה ושל השתתפות בעולם. ללא משמעות רגש השמחה נהייה סתם עוד רגש שאפשר לחוות ולא חשוב איך: להתעלל, לקחת סם, לעשות כסף, לגמור, לאכול, להזדיין, להתחתן, לעשות ילדים, למצוא עבודה...
כל הדברים האלה יכולים להיות דברים עמוקים וממלאים ואדירים או דברים שנעשים בהרגשה של "יאללה, נחליק את זה".
הכל תלוי בנקודת המבט. חוויית החיים תלויה לחלוטין בהפעלתנו את שכלנו.
הדת שלי היא חווייה של אהבה מתמדת הנובעת מאמון באלוהים ובאחדות כולנו בו. משמעות תמימותי הינה שלמות מבחירה. בחרתי להשלים עם אלוהים ועם עצמי. בחרתי לקבל הכל כפי שהוא ולברך על כך.
בה'אהבה (האהבה בה' הידיעה) החוויות הן התנסויות רצופות של גוונים שונים של שמחה: שלום, אהבה, מרגוע, שלווה, יצירתיות, השראה, שמחה, אושר, חדווה, לבביות, חושניות, הנאה, עונג, סיפוק, מודעות, בריאה, בריאות, אלוהים, נשמה, רוח, עושר, הגשמה, תועלת, הצלחה, טוב, נחמדות, חמלה, אמונה ואמון, ביטחון, שקט, רוגע, שלמות ועוד ועוד עד אינסוף...
אז לסיכום, נכון שאפשר לחוות את הספקטרום של האגו הנע בין חשדנות לרישעות אבל לא זאת תכלית חיינו ושכלנו.
האינטיליגנציה היא הכלי להנות ממגוון עצום הולך וגדל של הנאות, עונג רוחני מעולם של משמעות הולכת ומזדככת ונוגעת בכל תחום ורגע.
הכל מתחבר. הכל אחד. אמן.
|